סיפורים קצרים על חלילים
החליל המשמח \ גיל אגמון:
רוני, בחור צעיר בסביבות גיל 30 ישב לו יום קיץ אחד בבגדיו המרופטים ברחוב דיזנגוף, וניגן על חלילו לעוברים ושבים. והנה, פתאום עבר שם אורי, מכר ותיק, חבר ילדות. "וואללה יא רוני", אמר לו אורי, "אם רק היית מקשיב לי ובא איתי ללמוד משפטים, או הנדסה, או ראיית חשבון, היית יושב היום בתוך משרד ממוזג ומפואר ולא תקוע עם החליל פה ברחוב". רוני הפסיק את נגינתו, הסתכל על אורי ואמר לו: "וואללה יא אורי, אם רק היית ממשיך ללמוד לנגן כשהיינו ילדים, אולי היית יכול היום לשמח את
האנשים פה במקום להיות תקוע במשרד קפוא כל היום"...
סיפור גלילי \ גיל אגמון:
סופי, הייתה רק בת 13 כשאימה נפטרה והיא הייתה ממש אבודה.
לא רחוק מביתה עמד מבנה עתיק ונטוש. ערב אחד כשעברה לידו, היא שמעה מתוכו ניגון קסום ואור מוזר בקע ממנו. סופי שהייתה סקרנית נכנסה לתוך המבנה. המבנה הואר בנרות רבים מאד ובמרכזו על ספסל של אבן ישבה אישה זקנה וניגנה על חליל צד.
האישה, שהופתעה לראותה הפסיקה לנגן. היא הזמינה את סופי לשבת לידה ופתחה עמה בשיחה ידידותית. סופי, שהייתה לה אפשרות לפרוק את צערה סוף סוף, סיפרה לאשה בדמעות את כל מה שעבר עליה בשנה האחרונה. סופי ראתה שדמעה התגלגלה וירדה גם על לחיה של האישה המבוגרת. ואז, האישה פתחה את תיקה והוציאה ממנו חלילית עץ ישנה וצבעונית. היא הגישה אותה לסופי ואמרה לה: "את החלילית הזו קיבלתי כשהייתי בערך בגילך והיא עשתה אותי מאושרת. קחי אותה בבקשה, אולי היא תכניס קצת שמחה גם לחייך...". סופי לקחה את החלילית, חיבקה אותה, הודתה לאישה בכל ליבה וחזרה הביתה.
בימים הבאים סופי נרשמה לחוג חלילית והחלה לנגן. היא מאד אהבה את החלילית והתקדמה יפה בנגינתה.
מידי פעם היא הייתה עוברת ליד המבנה העתיק והנטוש, ומחפשת את האישה הזקנה טובת הלב... אך לשווא.
ביומולדת 15, אביה של סופי עשה לה הפתעה וקנה לה חליל צד. לשמחתה של סופי לא היה גבול. היא המשיכה לנגן ולהתקדם בכל רגע פנוי.
השנים חלפו עברו ביעף, וסופי גדלה ועזבה את היישוב. אבל המשיכה לנגן על חליל הצד שלה, ואת חלילית העץ הישנה והצבעונית תמיד שמרה קרוב לליבה...
גם לאחר שאביה נפטר, סופי עדיין הגיעה מפעם לפעם לביקור ביישוב הולדתה, ותמיד קיוותה שאולי היא תפגוש שוב את האישה הטובה, למרות שידעה שסביר מאד להניח שכבר אינה בין החיים.
ואז, ערב אחד, עברה סופי ליד המבנה העתיק, וממש כמו לפני שנים רבות, אותו האור המוזר בקע מן המבנה, אך שום ניגון לא נשמע... סופי נכנסה בחשש. הנרות הרבים שוב דלקו, אבל אף אחד לא ישב על ספסל האבן. סופי התיישבה, הוציאה את חלילה והתחילה לנגן. האוירה הייתה קסומה. פתאום היא שמעה רחשים. צעדים הלכו והתקרבו וצל גדול הופיע על הקיר. והנה, בפתח החדר עמדה נערה צעירה, נראתה קצת אבודה . סופי, מופתעת לגמרי הפסיקה לנגן. היא הזמינה את הנערה לשבת לידה ופתחה עמה בשיחה ידידותית. הילדה סיפרה לה בדמעות את כל מה שעבר עליה בעת האחרונה. דמעה ירדה והתגלגלה על לחיה של סופי. כשסיימה הילדה לדבר, פתחה סופי את תיקה והוציאה את חלילית העץ הישנה והיפה, ואמרה: "את החלילית הזו קיבלתי כשהייתי בערך בגילך והיא עשתה אותי מאושרת. קחי אותה בבקשה, אולי היא תכניס קצת שמחה גם לחייך...". הנערה לקחה את החלילית, חיבקה אותה, הודתה לסופי בכל ליבה ויצאה מן המבנה. סופי ישבה עוד מספר רגעים על הספסל, דמעות של עצב ושמחה המשיכו לזלוג על לחייה. ואז היא קמה, יצאה מהמבנה, ולא חזרה אליו לעולם...
